מה אומר החוק בנוגע לעדות של אדם הלוקה בנפשו?

גבר בשנות ה-60 לחייו, המטפל בצעירים הלוקים בנפשם, נעצר על ידי המשטרה לאחר שעל פי החשד פגע מינית בצעירה המטופלת במוסד שבו הוא מועסק.

החקירה החלה לאחר שאותה צעירה סיפרה על המעשים לקרוב משפחתה, וזה דיווח על כך לגורמי הרווחה. על פי החשד, החשוד תקף את הצעירה במספר מקרים.

האם יש הבדלים בחוק בין עדות של אדם הלוקה בנפשו לבין עדות של אדם שאינו לוקה בנפשו, ומה בנוגע למטפל שניצל את מעמדו כדי לפגוע בצעירה?

ובכן, מפרשה זו עולות כמה שאלות. ראשית, האם לעובדה שמדובר בצעירה הלוקה בנפשה יש משקל מבחינה משפטית? זאת אומרת, אם היה מדובר בצעירה שאינה לוקה בנפשה, התייחסות אליה הייתה אחרת? ומה בנוגע לעונש (האם עונשו של החשוד, אם יורשע, יהיה חמור יותר מכיוון שמדובר בצעירה הלוקה בנפשה?).

שנית, האם לעובדה שמדובר בצעירה הלוקה בנפשה יש משקל מבחינת עדותה במשטרה? זאת אומרת, האם במשטרת ישראל יחשבו פעמיים לפני שיתחשבו בעדותה בשל סיבה זו?

חוק הליכי חקירה והעדה

כמובן שלעובדה שמדובר בצעירה הלוקה בנפשה יש משקל. עובדה זו יכולה להשפיע הן על הוראות החיקוק הטומנים בחובם ענישה גבוהה יותר, והן על נסיבות ביצוע העבירה, כפי שהתביעה תטען, לחומרא, לחובת החשוד, היה ויורשע.

בנוגע לעדות הצעירה, היות ומדובר בצעירה, ולאו דווקא בגלל שהיא צעירה אלא לוקה בנפשה, היא עשויה לכסות תחת חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית). בהינתן שהחוק חל, החקירה תהיה מעט שונה מחקירות רגילות אם זה מבחינת ליווי או חובת תיעוד במדיה.

אך בשונה מאדם עם מוגבלות שכלית, שם החוק מחייב במרבית המקרים חקירה על ידי חוקר מיוחד (דומה לחוקר ילדים), על פי החוק, אין חובה לחקור אדם עם מוגבלות נפשית על ידי חוקר מיוחד.